חינכו אותי להיות טובה מדי 

ההורים שלי חינכו אותי להיות טובה מדי

הערה: כל הפרטים שונו למניעת זיהוי וכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט באישורה של הלקוחה.

היא התיישבה מולי, משחקת בידיה בעצבנות גלויה ומבטה כבוש ברצפה, ממוקד במרצפת אחת במרכז הקליניקה.

"מה קרה"? שאלתי אותה והיא השיבה לי בעצבות "נמאס לי מהכל, נמאס לי לרצות את כל העולם, נמאס לי להיות בסדר עם כולם, פשוט נמאס לי. אני משתדלת להיות אמא טובה, אשת קריירה טובה, אדם טוב, עקרת בית טובה. לימדו אותי לעשות את מה שאני אמורה לעשות. להיות בסדר עם כולם, לא לריב עם אף אחד, לא להכעיס, לא למשוך חס וחלילה תשומת לב שהיא לא חיובית. חינכו אותי שזה בכלל לא בסדר אם אני רוצה משהו לעצמי כי זה אגואיסטי ובכלל, המילה "אני" לא צריכה להיות קיימת כי כל תפקידי מסתכם בלשרת אנשים אחרים בחיי".

רע לי בעבודה ורע לי בחיים

הבוסית שלי יורדת לחיי, כל מה שאני עושה לא מספיק טוב בשבילה. בחיים שלי לא שמעתי ממנה אפילו מילה אחת של פרגון אלא רק טענות שאני איטית, שאני לא מספיק יעילה, שאני לא מנחשת את מה שהיא רוצה ואת התסכול המצטבר שיש לה מהחיים היא מוציאה עלי.

האוירה במשרד הפכה להיות כמו קן צרעות וכשאני נכנסת אפשר לחתוך את המתח בסכין בין הבנות. כל אחת טורפת את השניה ואני רק שותקת ומבליגה. בולעת את הרוק ומנסה להוריד פרופיל כמה שיותר כדי לא להכנס לטווח האש של אף אחד.

אני מרגישה שהפכתי להיות שק אגרוף לא רק של הבוסית, אלא שק אגרוף של החיים וכל בוקר חובטים בי מחדש.

"מדוע את מבליגה"? שאלתי אותה.

כי לימדו אותי לא לריב, אני פוחדת שאם אני אפתח את הפה על הבוסית היא תכעס עלי, תשפיל אותי כמו שהיא עושה בד"כ, תנטור לי טינה ואולי אפילו תפטר אותי. עם האבטלה שיש היום קשה מאוד למצוא עבודה וכל אחד לופת את הכסא שלו כאחוז היסטריה. יש לי הוצאות, משכנתא, וילדים ואני לא יכולה להרשות לעצמי שלא תהיה לי הכנסה כי המשכורת של בעלי לא מספיקה.

חוץ מזה אני פוחדת שאם אני רק אתחיל לפתוח את הפה אני אתפוצץ בלי שליטה כי גם ככה העצבים שלי רעועים ומתוחים. אני כמו חבית של חומר נפץ ולא בא לי לקרב אליה גפרור.

מחיר ההבלגה

"איזה מחיר את משלמת על ההבלגה הזאת, על כך שאת מחזיקה בבטן כדי לא להתפוצץ"?

מחיר יקר, היא ענתה לי. יקר מאוד!!!

אני מאוד מתוסכלת, איבדתי את שמחת החיים שלי, אני מתנהלת על אוטומט כמו רובוט כדי לא לחשוב וכדי לא להרגיש. לא זוכרת מתי צחקתי בפעם האחרונה. אני כל הזמן עייפה ואת התסכול שלי אני מוציאה על בעלי והילדים  אפילו שהם ממש לא אשמים במצב. זה משפיע לרעה על הזוגיות שלי והילדים שלי מתחילים להיות כמוני כי הם הולכים על קצות האצבעות רק כדי לא להרגיז אותי, הם מורידים פרופיל ואני רואה איך הם הופכים להיות אני וזה כואב לי מאוד.

רק הבת הקטנה שלי לא דופקת לי חשבון ומתעמתת איתי, מצד אחד אני כועסת עליה כי אני מותשת אך מצד שני הלוואי והיה לי האומץ להיות כמוה. במקום כלשהוא אני ממש מקנאה בה.

בעלי בזמן האחרון מבלה יותר מדי זמן בעבודה, הוא אומר שיש לו עומס, אבל אני בתחושה שפשוט לא נעים לו להיות איתי יותר והאמת... הוא צודק, גם לי לא נעים להיות עם עצמי.

אני מוצאת נחמה במקרר ולא מפסיקה לאכול ג'אנק רק כדי להרגיש יותר טוב. עליתי 20 ק"ג במשקל והעור שלי מלא פצעים וגם זה משפיע על ההרגשה שלי.

זה מין מעגל אכזרי כזה שדבר אחד מזין את הדבר האחר ונוצר איכס אחד גדול.

ילדה טובה ירושלים

חינכו אותי להיות טובה מדי. לימדו אותי שהמילה "לא" היא מילה מגונה ושווה לאגואיסטיות. אולפתי שזה לא בסדר לעמוד על שלי, להתעקש, לריב, לא להיות תמיד נחמדה, שזה לא בסדר שגם לי יש דרישות, שאיפות, רצונות.

היום אני כבר מתחילה להרגיש שכל הבוץ הזה לא מתאים לי יותר אבל אני לא יודעת מאיפה לעשות את השינוי, לא יודעת מאיפה להתחיל, פוחדת מעצמי ומהתגובות של הסביבה ופוחדת לשנות את המוכר והידוע. אני פוחדת לאבד שליטה ולאבד את הוודאות שלי. אני לכודה כמו חיה פצועה בתוך עצמי ופוחדת פחד מוות מהעוצמות שבי כי אני מתחילה להרגיש כמו לביאה טורפת ומטורפת. אני פוחדת להתפוצץ ולהשתגע בגלל כל הכעס והתסכול שדחוסים בי כבר שנים ומעולם לא העזתי להתמודד איתם.

אני מול הם? או שזה יכול גם ללכת ביחד?

חשבתי לעצמי שיש משהו בדבריה, שבאמת מחנכים אותנו להיות טובים מדי, להיות יצורים קונפורמיים, שמבטלים את עצמם לטובת הכלל. ומי זה "הכלל" הזה? הכלל הוא שאר האנשים שגם אותם חינכו לעשות את מה שאומרים להם האחרים לעשות.

מערכות החינוך השונות, כולל האקדמיות, מכריחות אותנו להכנס לשבלונה מסוימת שכל אחד מאיתנו צריך להתאים את עצמו אליה ולבטל את הייחודיות, החדשנות, ההעזה והיצירתיות שלנו. ביטוי עצמי ועוצמה אישית לרוב לא מתקבלים בברכה ע"י ההמון המתוסכל והקונפורמי שמתנהל ע"י אוטומטים שמישהו אחר הציב עבורם.

הדבר גרוע שבעתיים אצל המין הנשי שמצופה ממנו להיות רך, מכיל, חמים, מרצה וטוב לב בכל מחיר כמעט.

חינכו אותנו לא לעמוד על שלנו ויש לזה מחיר משמעותי.

ה GPS הפנימי שלנו

לכל אחד מאיתנו יש בפנים קול עמוק שהוא לגמרי שלנו שנולדנו איתו והוא מכוון אותנו ללא הרף לבטא ולהגשים את השאיפות שלנו. כולנו הגענו לעולם עם מתנה מסוימת, כשרון מיוחד שבאנו להאיר באמצעותו את העולם. כשאנחנו מכבים את הקול הזה, משתיקים אותו באלימות רבה ושמים במקומו את מערכות הניווט המעורפלות של אחרים מסביבנו אנחנו גוזרים על עצמנו חיי סבל, תסכול, החמצה ופספוס. הסבל מצידו יוצר כעס ומתח, בעיות בריאותיות והדינאמיקה הזאת הולכת ומחריפה כדי לעורר אותנו להקשיב לקול הפנימי שלנו.

ככל שהסבל והתסכול גדלים יותר כך צלצול ההשכמה נשמע צורם יותר וגורם לנו יותר כאב שגורם לנו יותר סבל וחוזר חלילה.

המטרה של הסבל והכאב היא שנתעורר ונתחיל לשאול את עצמנו שאלות קשות כמו : מי אנחנו? בשביל מה הגענו לעולם הזה? מה עוד יש חוץ מעבודות פרך שגרתיות? מה אנחנו באמת רוצים לעשות?

הסבל הוא לא האויב, שלנו הסבל זו הדרך של ה GPS הפנימי שלנו להגיד לנו שאנחנו לא בכיוון והתברברנו בדרך. אלמלא הסבל בכלל לא היינו מתעוררים לשאול את עצמנו שאלות כאלו.

הסבל הוא לטובתנו ואם רק נביט לתוכו פנימה נראה מה הוא מנסה להגיד לנו ויש לו המון מה להגיד רק שאנחנו מפחדים להקשיב, מפחדים לעשות שינוי, מפחדים להתעורר כי יותר "טוב" לנו בתרדמת הממושכת שלנו, אך בפועל משלמים מחיר יקר מנשוא.

ואם יכעסו עלי?

הבעיה היא שהשאלות של חקירה פנימית מתנגשות עם הסביבה שמחנכת אותנו להיות טובים מדי, לבטל את עצמנו ולמסור את המפתחות של החיים שלנו למישהו אחר שינהל אותם. על רקע החיכוך הזה נוצר קונפליקט אדיר שבודק את מידת הרצינות שלנו בעשיית השינוי, מידת הבשלות, מידת הנכונות ומידת "ההגיעו מים עד נפש".

אם לא נהיה מספיק בשלים נכנע חזרה לתכתיבי החברה עם תוספת של ייסורי מצפון של כך שניסינו ואכזבנו אחרים (וגם את עצמנו). נחטוף ריקושטים מהסביבה כדי שנוחזר בעל כורחנו לתלם ולנורמה הנוחה כל כך לסביבה.

אבל אם נהיה מספיק בשלים ונהיה מוכנים לשלם מחירים  - יקרה דבר מדהים, נקנה את חירותנו!!!

יחי החופש מחד והמחירים מאידך

כשזה יקרה נעשה את מה שאנחנו רוצים, נגיד "לא" בלי ייסורי מצפון, נגלה מי אנחנו באמת, נתחיל לחיות. מערכת ההנחיה הפנימית שלנו תתעורר ונתחיל לגלות עולמות חדשים - נגלה את העולם שלנו. נפסע בשבילים חדשים שחונכנו לא לטייל בהם כי היינו אמורים לטייל בשבילים של אנשים אחרים. כבר לא יעניין אותנו מה יחשבו עלינו ומה יגידו עלינו כי כבר לא נהיה מוכנים לבגוד בעצמנו לטובת האחרים, כי אין מחיר לחופש, פשוט אין!!!

אל תטעו אפילו לרגע אחד, הדרך לא קלה בכלל. קחו בחשבון שצפוי מסע קשה לאור ההתנגדות האדירה שהסביבה תייצר וגם מול הקושי שלכם לעמוד מול הסביבה כי שרירי ה"אני" רק מתחילים להתחזק ואתם זקוקים שהשרירים האלו יהיו בכושר שיא והם טרם  תורגלו מספיק כדי להיות חזקים. אל תשכחו שהשרירים הללו התנוונו כי לא היו בשימוש שנים רבות.

הדרך כוללת לפעמים גם פרידה ממקומות עבודה, שינוי סביבת מגורים, שינוי סביבה משפחתית, פרידה מדפוסים שלא משרתים אותנו יותר, סיום מערכות יחסים שכבר לא מתאימות יותר ועוד...

לרוב אנחנו יודעים איזה שינויים אנחנו צריכים לעשות אבל מפחדים.

הבחירה היא בידכם, האם אתם בוחרים להיות טובים מדי ולרצות את הסביבה על חשבונכם ובמחיר בגידה בעצמכם או שאתם בוחרים למצוא את האיזון בין צרכי הסביבה (בכל זאת אנחנו לא חיים בואקום) לבין הצרכים שלכם כדי לבטא את מי שאתם ולהתחיל לחיות באמת.

אז במה אתם בוחרים?